לפני שממשיכים - עשו בדיקה קצרה. שלושים שניות.
קחו משפט. כל משפט. אמרו אותו בקול לעצמכם, בחדר ריק, בלי אף אחד. שימו לב: האם הלשון נתקעת? האם יש תקיעות על אותן מילים שבדרך כלל תוקעות?
ברוב המקרים - לא.
עכשיו דמיינו שמישהו נכנס לחדר. מישהו שאתם רוצים שיחשוב עליכם דברים טובים. והתחילו שוב.
מה קורה?
מה הבדיקה הזו אומרת
אם הגמגום הופיע ברגע שדמיינתם את האדם - לא בגלל שמשהו בגרון שלכם השתנה. הגרון הוא אותו גרון. הלשון היא אותה לשון. השרירים לא קיבלו שום הוראה חדשה.
מה שהשתנה הוא הפירוש שהראש נתן לרגע. ברגע שיש עד, יש גם שאלה. ושאלה אחת בדרך כלל מספיקה: מה הוא יחשוב עליי אם המילה לא תצא?
השומע לא שולח שום דבר לגרון שלכם. אין קשר פיזי בין מה שהוא חושב לבין מה שהגוף שלכם עושה. הקשר הזה נוצר בראש - ורק שם.
לאן הדפוס מוביל
נסו עוד כמה וריאציות של אותה בדיקה:
- עם ילד קטן שלא שופט - מה קורה לדיבור?
- עם מישהו שאתם בטוחים שאוהב אתכם בלי תנאים - כמה תקיעות יש?
- עם מישהו שאתם רוצים להרשים - כמה עכשיו?
אם הדפוס מוכר - שווה לשבת איתו רגע. לא כדי לאבחן, אלא כי הוא אומר משהו מעניין על מה הראש מחליט לגבי כל קהל.
הגמגום עוקב אחרי הפירוש, לא אחרי הפיזיולוגיה. אותה פיזיולוגיה. תוצאות שונות לפי מי עומד מולכם.
איפה קלינאי תקשורת נכנס לתמונה
קלינאי תקשורת בודק דברים שחשוב לבדוק - גורמים נוירולוגיים, קצב נשימה, מבנה דיבור. יש מקרים שבהם הכיוון הזה הוא המדויק.
אבל אם אותה מילה יוצאת חלק כשאף אחד לא שומע - השאלה שנשארת פתוחה היא לא שאלת טכניקה. היא שאלה על מה הראש מניח שקורה כשיש קהל.
ואת זה לא בודקים עם תרגיל נשימה.
הזמנה לחקירה
אם הבדיקה הזו מעלה שאלות - שווה לשבת עם מישהו ולחקור אותן לגופן. לא כדי לקבל תשובה מוכנה, ולא עם הבטחה לתוצאה. אלא כדי לראות בדיוק מה הראש מניח, ואם ההנחה הזו מחזיקה מים.
פגישת חקירה היא שעה של שאלות. לא תוכנית. לא מערכת תרגילים. רק לראות מה יוצא כשמסתכלים על זה ישר.
